מדוע אנו מטפסים על העץ לפעמים 

בוודאי קרה לכם שבלהט הויכוח בנושא כלשהו, שמתם לב פתאום שהטענה/דעה שלכם שגויה.

לפעמים תהיה זו פיסת מידע שלא הייתה ברשותנו כאשר "בנינו את התיק" של דעתנו בנושא מסויים,

לפעמים זו פיסת מידע שחשבנו שיש לנו, אולם מסתבר שהיא הייתה שגויה ולפעמים עצם הלוגיקה המבוססת על המידע (השרשרת הלוגית שהגיעה למסקנה מסוימת) - הייתה לוקה בחסר

ובן שיחנו חשף זאת בטיעוניו. מה עשיתם ברגע "התגלות" זה?

האם הודיתם בטעותכם ונסוגתם מהדעה שאך לפני רגע התווכחתם אליה בלהט?

או שמא, כמוני לפעמים, המשכתם בויכוח בעזרת טקטיקות ויכוח שונות בדומה לסופיסטים ביוון העתיקה? (או לעורכי הדין כיום) ומה לגבי הפעמים בהם לא הבחנתם במודע באתם שוגים,

אבל "הרגשתם" זאת? (ידעתם בתת המודע) ברגע זה רבותי, "טיפסנו על עץ" ולרדת – קשה.

מדוע זה קורה לנו?

מדוע, אנו פוגעים ביושרה הפנימית והחיצונית שלנו באופן מודע?

תשובה אחת קשורה כנראה למשקל ה"תדמית החיצונית" שלנו. תדמיתנו החיצונית מושפעת בין היתר

גם מ"מאזן הניצחונות" שלנו. היחס בין מספר הפעמים בהם אנו מנצחים בויכוח, או מצליחים לשכנע,

או אפילו פשוט מביעים עמדה התואמת את הדעה הרווחת בחברה בה אנו חיים (ובתקופה בה אנו חיים)

משפיע על תפיסתנו כ"מוצלחים" יותר או פחות. היושרה (Integrity) שלנו לעומת זאת, מוערכת כיום פחות כנראה.

תשובה/סיבה נוספת מגיעה מ"תפישת האני" הפנימית שלנו. גם בעיני עצמנו רמת ההצלחה שלנו והשפעתנו על אחרים, הנה גורם מרכזי בביטחון העצמי ובאהבת העצמי שלנו.

גם עם אנו בויכוח עם אדם שאיננו מכירים במקום בו אף אחד אחר לא שומע, מאוד ייתכן שניפול בצורה דומה למלכודת הפגיעה ביושרה הפנימית ו"נטפס על עץ" בלהט הויכוח.

כך או אחרת התופעה קיימת (יותר או פחות בקרב כולם) והשאלה הנשאלת כעת היא: מה עושים עכשיו?

קודם כל, איך מזהים בכלל מצב שכזה? האפשרות היותר שכיחה היא לאחר שוך אבק הקרבות"

כאשר אנו כבר לא בעיצומו של הויכוח/עימות/דיון אפשרי (וקורה) שנחשוב שוב על מה שקרה/נאמר

באופן קצת יותר רציונאלי וניטראלי ואז, לפעמים, נוכל להגיע למסקנה הבעייתית שאנו טועים.

לטעות זאת מהות האנושיות (עוד מעניין התפוח...) והיו בטוחים שתופעה זו עוד תחזור על עצמה בעתיד.

אפשרות נוספת להבנה בעייתית זו (ששגינו) יכולה להגיע בעת בירור הנושא בכוונה או במקרה מול האינטרנט, הספרים או חבר/מכר שמבין בתחום יותר מאיתנו (ואנו סומכים עליו)

כמובן, שלא תמיד נצליח להבחין בטעות ובעיקר להודות בה מול עצמנו, תת המודע שלנו מנסה לשמור על ביטחוננו העצמי בין היתר ע"י עיוות וייפוי המציאות אותה אנו זוכרים.

בשלב הבא צפוי לנו מאבק נוסף וקשה לא פחות – מה עושים עם ההבנה הזו? מה עושים עם הידיעה

שגם טעינו וגם לפעמים הסתרנו זאת באמצעות טכניקות ו"טריקים" של ויכוח/דיון? (ישנם הרבה כאלה,

ניתן ללמוד עוד כמה מפוליטיקאים ועורכי דין...) 

ישנם כמובן רבים שלא יעשו כלום עם ההבנה הזו. יותר קל פשוט להמשיך להתנהל כאילו להד"מ...

אולם מי שניחן באופי האמיץ והישר מספיק (להלן- יושרה) עשוי לפעול בהתאם להבנה חדשה זו

במגוון אפשרויות – הודאה פומבית, הודאה אישית (לאדם קרוב או למי שהתווכח איתנו) או פשוט,

שינוי אופן ההתנהלות בהתאם (ואז לפעמים "יצא המרצע מהשק")

היתרון של מיצוי אחת האפשרויות האחרונות, הוא המשך שמירה על יושרה פנימית והשגת הערכה וכבוד

מחודשים בעיני הבריות. הערכה עמוקה ומעריכת ימים יותר היא זו, שאינה מבוססת על ציפייה בלתי ריאלית ל"מאזן ניצחונות" של 100% בדעות וויכוחים, אלא על התנהלות ישרה ואצילית ("רמה מעם")

אותם שחוששים מהפגיעה בשמם כ"צודקים בלתי נלאים" עשויים לאבד הרבה יותר מהתעקשות

"להישאר על העץ" בעוד כל העובדות, השכל הישר וציווי ה"עשה את הדבר הנכון" מראים את הדרך למטה...